השלווה והשגשוג שבאי נקטעו בחטף כאשר בתחילת המאה התשיעית פלשו ויקניגים לאירלנד החריבו ערים, שדדו ובזזו מכל הבא ליד ובעיקר את המנזרים הנוצרים העשירים.

במחצית המאה ה-12 כבשו הנורמנים את אירלנד. הגעתם של שכירי חרב נורמנים בהנהגת    Richard de Clareריצ'רד דה קלייר ב- 1167 סימנה את  התחלתה של מעורבות נורמנית ואחר כך אנגלית בענייניה של אירלנד, מעורובת שנמשכה 700 שנים. האנגלים ביטלו את חוקת השבטים האירית והנהיגו במאה ה-13 את החוק האנגלי. החלוקה המינהלית של אירלנד ל-32 מחוזות נעשתה בשנת 1200 והיא בתוקף עד היום (באירה יש 26 מחוזות,ובצפון אירלנד 6 מחוזות).

ניצני ההתנגדות והשנאה לאנגלים נזרעו כבר במאה ה-13 כאשר האנגלים נקטו שורה של צעדים שהשפילו את האירים. הם הפקיעו  אדמות איריות ומסרו אותם לאצילים אנגלים והנהיגו משטר פיאודלי. זכויות האכרים האירים שעבדו באחוזות האנגליות נשללו, והם הפכו לצמיתים נטולי זכויות. האכרים התקוממו לעיתים תכופות. האנגלים דיכאו את ההתקוממיות באכזריות. השנאה לאנגלים הייתה כה עמוקה, שעד היום האירים לא השתחררו ממנה. בשנת 1541 נכשל נסיונו של הנרי השמיני להרחיב את הרפורמה הכנסייתית שלו על אירלנד.אלמנט דתי התווסף למתחים בין האנגלים לאירים,שהיו גבוהים גם קודם.

בצפון אירלנד, בנפת אלסטר, הפקיעו האנגלים אדמות מבעליהם הקתולים האירים ובאופן שיטתי הביאו אנגלים פרוטסנטים ויישבו אותם בחבל ארץ זה. האירים ,בהשפעת מלחמת העצמאות האמריקאית,החלו להאבק על עצמאותם, ב-1801, אחרי דכוי אכזרי של ההתנגדות המקומית סיפחו האנגלים את אירלנד לאנגליה והקימו ישות שלטונית שנקראה מעתה:" הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד".

לכאורה,האירים היו מיוצגים מעתה בפרלמנט הבריטי,אך אליה וקוץ בה.האירים הורשו לשלוח לפרלמנט בלונדון רק אירים שאינם קתולים (כלומר אירים אמיתיים).במהלך המאה ה-19 השתפר מעט מצבם של האכרים האירים כאשר האנגלים שחררו חלק מהאדמות ונתנו אותם לצמיתים ובכך איפשרו להם להיות אכרים חופשים בעלי אדמות. על אף הצעדים הבריטים המאבק נמשך בהנהגת דניאל אוקונל Daniel O'Connell, שהביא לשיפור זכויות האירים.

בשנת 1945,לאחר שבע שנות בצורת שרר באירלנד רעב כבד שנגרם בשל מחלה שפקדה את גידולי תפוחי האדמה.רבים מתו ברעב ורבים אחרים היגרו.אוכלוסיית המדינה פחתה בחצי מ-8 מיליון ל-4 מיליון. האירים הגולים הפעילו לחץ פוליטי במדינותיהם והבריטים שיפרו בהדרגה את זכויות האירים.

המאבק לשחרור מעול האנגלים החל לשאת פירות רק בראשית המאה ה-20. בתחילת המאה ה-20 הוקמה תנועת שין פיין Sinn Féin (בגאלית = אנחנו עצמנו) בהנהגת ארתור גריפית.  ב-1914, האנגלים העבירו חוק המקנה לאירים שלטון עצמי. הדעות באירלנד היו חלוקות. אירים רבים לא היו מוכנים להסתפק רק בשלטון עצמי. תנועת שין פיין הובילה להשתלטות על מבנים ציבוריים בדבלין וביניהם בית הדואר המרכזי, ממנו הכריזו ב-24 באפריל 1916 על הקמת רפובליקה חופשית. הבריטים ראו בכך מרד ודיכאו אותו ביד קשה תוך שימוש בארטילריה. האירוע מוכר בשם "מרידת חג הפסחא" עם תום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919, הכריזה תנועת שין פיין על הקמתה של הרפובליקה האירית.

באירלנד פרצה מלחמת העצמאות האירית שנמשכה עד 1922. ב-1921 הוקמה מדינת אירלנד החופשית. שש הנפות בצפון אירלנד, שהיו בעלות רוב פרוטסנטי,ביכרו את השלטון הבריטי, ולא הצטרפו למדינה החדשה. משנה זו ואילך נקרא חבל  זה צפון-אירלנד.

בשנת 1932, האירים חתכו את החבל שקשר אותם עם אנגליה וביטלו את שבועתם למלך אנגליה. האירים לא וויתרו על דרישתם לשלטון אירי בכל האי: בחוקה הרפובלקנית שכוננה ב-1937 הוגדרה הטריטוריה האירית בכל שטחו של האי.

בריטניה חיכתה לתום מלחמת העולם השנייה,ובשנת 1945 הכירה באֵירֶה (אירלנד) החופשית.באותה שנה, פרשה אֵירֶה מחבר העמים הבריטי.

העימות בין אירה לבין צפון אירלנד לא פסק לרגע. שני הצדדים נקטו זה כנגד זה פעולות טרור. קתולים תקפו פרוטסנטים ופרוטסנטים תקפו קתולים משני צידי הגבול. אלפים נהרגו בפעולות אלו.

ניסיונות רבים נעשו לקטוע את מעגל האיבה אך הם כשלו. ב-10 באפריל 1998 נחתם בין הצדדים הניצים הסכם המוכר בשם "יום הששי הטוב" .על אף הייצוג שניתן לשין פיין בפרלמנט ובממשלה של צפון-אירלנד ארגון ה- IRA מסרב להתפרק מנשקו,עובדה היכולה לגרום להתלקחות של מעשי האיבה בכל עת.