של
מרבית האדמות מחוץ לחומת העיר העתיקה בירושלים של המאה ה-19 היו בבעלותה של הפטריארכיה היוונית בירושלים. וכאשר זו נקלעה לקשיים כלכליים, בעקבות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה ברוסיה, נמצא פתרון למשבר הכלכלי. הכנסייה החלה למכור אדמותיה ובין היתר מכרה אדמות במרכז ירושלים "המשולש" המפורסם של ירושלים נמכר לחברת "הכשרת הישוב".
גורלן של האדמות באזור טלביה לא היה שונה ואלה נמכרו לעשירים ערבים נוצרים. בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל שפר חלקם של הערבים-הנוצרים בני המעמד הבינוני באזור ירושלים והם יכלו להרשות לעצמם לקנות לעצמם קרקעות לפצל אותן ליחידות קטנות,להקים לעצמם בית מגורים ולמכור את היחידות האחרות. בתים אלו אוכלוסו על ידי משפחות נוצריות מרביתן קתוליות ומבחינת הייחוס המעמדי בירושלים היו במקום הראשון.
עם פרוץ מלחמת העצמאות נטשו יושביהם את הבתים והם אוכלסו ביהודים בני המעמד הבינוני. בשנות החמישים הוצע לדוד בן גוריון לגור בבית ברחוב אלקלאי וכך להפוך אותו למעון רשמי של ראשי הממשלה. הוא סרב בטענה שאין זה ראוי שראש ממשלה יגור בבית נפקדים. אך לא כולם חושבים כמו בן גוריון. במהלך שנות המדינה התגוררו (ועדיין גרים) בשכונה שרים ואח"מים ישראלים רבים.
אחרי 1948 נבנו במגרשים ריקים דירות מגורים הקיימות עד היום.יחד עם זאת נבנו גם וילות יוקרתיות. הוילה היחידה, הראשונה והמפוארת בשכונה היא של משפחת שרובר. זכור לי כילד, איך הייתי מתבונן בסקרנות בשער החשמלי המתרומם ונפתח (השער החשמלי הראשון שהיה בירושלים) לכבודה של המכונית המשפחתית..
